<h1>מאירי — ע"ז</h1>
<h2>דף לג:</h2>
[מאירי ע"ז י"ג ע"ב] המטיל מום בקדשים בזמן שבית המקדש קיים לוקה, שנאמר 'כל מום לא יהיה בו', קרי ביה יהיה, מבנין הדגוש, ובזמן הזה הואיל ואינו ראוי להקריבה אינו לוקה, אלא שמכל מקום עבר בלאו, ויש פוסקים שאין בה אלא איסור חכמים, ואף סוגיא זו מוכחת כן, אלא שגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון. אף בעלת מום אסור לעשות בה מום אחר בזמן שבית המקדש קיים, שהרי מכל מקום ראוייה היא לדמים, ומכל מקום אינו לוקה הואיל ולא היתה ראויה להקרבה. הקדיש בהמה תמימה לבדק הבית אף זה אסור לעשות לה מום בזמן המקדש, שהרי לא יצאה מידי מזבח, וכמו שאמרו המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אין נפדים אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אלא שאינו לוקה. ויש אומרים שאף זה אסור סופרים, ובזמן הזה יש בו איסור מדברי סופרים.
<h2>דף נ.</h2>
וירושלים הויא רובא דעלמא. הקדש שנתערב בחולין, יש מוכיחין מכאן שבטל ברוב שהרי על מה שאמרו כאן שאחר חורבן בקשו לגנוז כל כסף וזהב וכו' מפני טבעה של ירושלם, שרובו של הקדש ומתרומת הלשכה וחששו על תערובתו, הקשו וכי ירושלם רובא דעלמא הוא, והם מפרשים וכי ירושלם רובא דעלמא היא וכו' שיאסור תערובתו והלא מיעוט הוא ובטל אצל הרוב, עד שתי' שלא נאמר אלא על מטבע של ירושלם שבקשו לאסרו בכל מקום הנמצא שם עד שהתירוהו מפני שאפי' הוא הקדש כבר יצא לחולין על ידי הנאת פריצי ישראל. ואין זו ראיה שאין פירוש הדבר, אלא כך וכי ירושלם רובא דעלמא הוא וכו', כלומר ויש לך לומר שאין כאן ממטבע של ירושלם שכל הפורש מן הרוב פורש, הא לוודאי תערובת אין ראיה מכאן אלא שיש לו פדיון ומ"מ למדת שאם נהנה מותר.
